מדוע גישור?

מבט אישי. מדוע הגעתי למסקנה שפניה לגישור מקצועי עדיפה על כל אלטרנטיבה.

במשך למעלה מעשרים שנות פרקטיקה כלטיגטורית בעיקר בתחום דיני משפחה, עמדתי באולם הדיונים וייצגתי בלהט מאות לקוחות בצמתים המורכבים והכואבים ביותר בחייהם. ראיתי מקרוב את המכניקה של מערכת המשפט האדברסרית (העימותית), את הדינמיקה של הגשת כתבי טענות דורסניים, ואת רגע מתן פסק הדין כשצד אחד מנצח ואילו האחר יוצא מופסד. מניסיון מצטבר זה עולה תובנה חד-משמעית: בדיני משפחה, ניצחון משפטי באולם בית המשפט הוא לעיתים קרובות ניצחון פירוס. המערכת המשפטית המסורתית בנויה להכריע בסכסוכים אזרחיים ומסחריים באמצעות חלוקת זכויות בינארית – מי צודק ומי טעה, מי זכה ומי הפסיד. אולם דיני משפחה אינם חוזה עסקי, הם עוסקים בפירוקה של רקמת חיים אנושית, רגישה ופועמת ובמקום שבו נדרש שיקום, הושטת יד וחיבוק עוטף, הליטיגציה זורעת חורבן.

ההשלכות על התא המשפחתי ועל הילדים: טווח קצר מול טווח ארוך

ההבדל המהותי ביותר בין ניהול משפט לבין הגעה להסכמות בגישור טמון באופן שבו הם מעצבים את עתידם הרגשי והתפקודי של הילדים וההורים, הן בטווח המיידי והן לאורך שנים קדימה.

בטווח הקצר: כיבוי שרפות מול העצמת משבר

במסלול הליטיגציה: ההליך נפתח בהטחת האשמות הדדית המעצימה את רמות הקונפליקט והעוינות. הילדים הופכים, לעיתים קרובות על כורחם, לקביים רגשיים או לכלי משחק במאבק הקשה של ההורים. רמות החרדה, חוסר היציבות ותחושת חוסר האונים של הילדים כשהוריהם נתונים במאבק משפטי, מגיעות לשיאן ובעלות השלכות קשות שמותירות צלקות המלוות אותם גם בעתיד.

במסלול הגישור: הדגש מועבר מיד להרגעה ולאיתור מענים דחופים לצורכי הילדים והמשפחה. התהליך מאפשר לייצר מסגרת זמנית מוסכמת שממתנת את הטלטול הרגשי ומעניקה לילדים עוגנים של יציבות בתוך סערת הפרידה.

בטווח הארוך: צלקות כרוניות מול חוסן הורי

מחקרים אמפיריים רחבי-היקף בתחום הסוציולוגיה המשפטית והפסיכולוגיה של הגירושין, בולטים מחקריו ארוכי הטווח של פרופ' רוברט אמרי (Robert Emery) מאוניברסיטת וירג'יניה, המוכיחים כי הנזק המשמעותי ביותר לילדים בגירושין אינו עצם פרדת ההורים, אלא עוצמת ומשך הקונפליקט הבין-הורי הנלווה לה.

תוצאות הליטיגציה לטווח הארוך: פסקי דין כפויים משאירים צד אחד (או את שניהם) בתחושת קיפוח עמוקה, מה שמזין המשך מאבק משפטי בעתיד כגון באמצעות הליכי הוצאה לפועל, בקשות חוזרות ונשנות לשינוי משמורת, מזונות, ביטול החלטות, הליכי ערעור ומלחמות התשה בלתי פוסקות. מחקרים מראים כי ילדים הגדלים בצל קונפליקט הורי מתמשך ואדברסרי סובלים בבגרותם משיעורים גבוהים יותר של קשיים רגשיים, פגיעה ביכולת ליצור מערכות יחסים זוגיות יציבות, ותחושת ניכור מתמשכת.

תוצאות הגישור לטווח הארוך: הסכמות המושגות מתוך דיאלוג יוצרות תשתית להמשך הורות מתפקדת אצל שני ההורים. כאשר ההורים בונים בעצמם את מודל הפרידה שלהם, הם משמשים לילדיהם מודל לאופן בו אפשר לפתור קונפליקטים בדרכי שלום. מחקרים השוואתיים מעידים כי שיעורי הציות והמילוי אחר הסכמות שנקבעו בהסכמי גישור לאורך שנים גבוהה בהרבה בהשוואה לציות לצווים שיפוטיים, והילדים זוכים לסביבה משפחתית מתפקדת שבה ההורים מסוגלים לתקשר במהלך גידולם השוטף וכן אירועים משפחתיים, בחגים ובצמתים משמעותיים בחייהם.

שותפות בקביעת הגורל: האוטונומיה מול הכפייה

אחד ההבדלים הקריטיים ביותר למניעת פגיעה בתחושת הצדק והמסוגלות של הצדדים הוא מידת השליטה שלהם בגורלם.

כאשר אדם נכנס לאולם בית המשפט, הוא מפקיד את היקר לו מכל ילדיו, רכושו, עתידו- בידיו של אדם זר (השופט), אשר מקדיש לתיק דקות ספורות מתוך מאות תיקים אחרים.

בליטיגציה, הצדדים הופכים לשחקנים משניים במחזה שמנהלים עורכי הדין שלהם ומוכרע על ידי אדם, חכם ככל שיהיה שאינו מסוגל להכיר באמת ולעומק את המאפיינים הייחודיים של בני המשפחה שבעניינה הוא דן ואת עתידה הוא חורץ. התוצאה הסופית נקבעת על פי פרוצדורות משפטיות יבשות, דיני ראיות, וקביעות מהימנות סובייקטיביות של הערכאה השיפוטית. תחושת הניכור וחוסר האונים מלווה את הצדדים עוד שנים רבות לאחר סיום התיק, שכן אף אחד מהם לא היה שותף אמיתי בעיצוב הפתרון.

לעומת זאת, הגישור מחזיר את השליטה על החיים לידי בני הזוג. ההליך מבסס שותפות פעילה שבה הצדדים אינם פסיביים אלא אדונים מלאים לגורלם. הם אלו שמגדירים את האינטרסים האמיתיים שלהם (ולא רק את הזכויות המשפטיות הצרות), הם הבוחרים את הפתרונות היצירתיים המותאמים בצורה מדויקת למרקם החיים הייחודי שלהם ושל ילדיהם, והם המנסחים את עתידם הכלכלי והמשפחתי. תהליך זה של שותפות מעצים את תחושת האחריות האישית, ממזער את תחושת הקורבנות ומבטיח שההסכם יהיה בר-קיימא משום שהוא נולד מתוך רצון חופשי והבנה עמוקה של השלכותיו.

המשפט כברירה אחרונה בהחלט

למרות הביקורת הנוקבת על המערכת האדברסרית מתוך ניסיון עשיר בשטח, אין לשפוך את המים עם התינוק ולפסול לחלוטין את הערכאות המשפטיות. מערכת המשפט ממלאת תפקיד קריטי והכרחי כחומת מגן, אך מקומה אינו בחזית העשייה של פירוד משפחתי, כי אם כמוצא אחרון.

יש לשמור את ההליך המשפטי אך ורק למצבי קיצון אמיתיים:

מקרים כגון אלימות מסוכנת על כל גווניה, חוסר תום לב קיצוני, ניסיונות מוכחים להברחת נכסים או הסתרת מידע פיננסי מהותי, חוסר יכולת מוחלט של צד אחד לנהל דיאלוג בשל קשיים נפשיים, התמכרויות וכד', ובמקרים בהם הגיעו הצדדים למבוי סתום מוחלט שבו כל ניסיונות הגישור מוצו עד תום ונמצא שצד אחד מסרב באופן שיטתי לשתף פעולה בהגינות.

פרט למצבים קיצוניים אלו, לא הליטיגציה אלא הגישור צריך להוות ברירת המחדל. ניסיון של עשרות שנים מלמד כי הגישור אינו רק "אלטרנטיבה זולה יותר" או "דרך מהירה יותר", הוא הדרך היחידה המאפשרת למשפחה להתפרק מבלי להרוס את הבסיס האנושי שעליו היא קמה, ומאפשרת למבוגרים ולילדים כאחד לצלוח את הליכי הפירוד לצעוד לעבר עתיד של תקווה, יציבות וכבוד הדדי

עו"ד מיכל זמרן

הליכים אלטרנטיביים ליישוב סכסוכים — מקצועיים, יעילים ודיסקרטיים, למשפחות, לעסקים ולקהילה.